הקובני שביקש לשמוע על ישראל

הקובני שביקש לשמוע על ישראל

אלברטו עובד במפעל סיגרים קובני. קיבלנו ממנו הסבר מפורט על תהליך הייצור בזמן שפגשנו אותו כמדריך במפעל. יחד איתנו היו זוג תיירים נוספים מאוסטרליה, היא עובדת במכון לבטיחות וגיהות בעבודה…והיא הייתה מזועזעת ממה שראתה….

לשאלתינו, מדוע הסיגרים כל כך יקרים, הוא ענה שזהו עניין של יוקרה בנוסף אפילו אדם פשוט יוכל לראות שסיגרים ממכונה הם הרבה פחות איכותיים. אלו הנעשים ביד אכן איכותיים מאוד וגם עוברים בדיקת איכות קפדנית, אחד אחד.

לאחר כשבועיים פגשנו אותו במסעדה בהוואנה. זה מפני שהוא ביקש להפגש ולשמוע על ישראל. דבר די נדיר בקובה. ישראל היא לא אחת מהאומות האהודות בקובה.

הוא מספר, יש לי חמישה עיתונים שאני קורא כל בוקר, כולם נשלטים ע"י הממשל ובכולם כתוב אותו דבר. על ישראל, תמיד כתוב דברים רעים. הישראלים תמיד הורגים את הפלסטינאים לעומת זאת הישראלים פשוט מתים באורח פלא, הם אינם נהרגים אף פעם…הוא החליט שהוא רוצה לשמוע מה קורה בישראל באמת.

סיפרנו לו על מלחמת ששת הימים ועל ההתנתקות ,המצב כיום בין החמאס לרשות הפלסטינית ועל הישובים בעוטף עזה ועוד ועוד. ראול הקשיב בתשומת לב. לאחר ההסבר הארוך תגובו הייתה שחשוב לו לפגוש תיירים מכיוון שככה הוא יכול לדעת עוד על מה שקורה מסביב בעולם ולא מהתקשורת הקובנית הלא אמינה. בנוסף גם לו חשוב לספר מה קורה בקובה. בעיתונים לא מופיע ולו פרט בודד על משהו רע בקובה. תמיד חדשות טובות על קובה, תמיד חדשות רעות על ישראל. הוא אומר בצער שרק 10% מהתיירים, רוצים להכיר את קובה האמיתית ולדבר עם התושבים כמו שאנחנו עושים איתו.  השאר הולים לראות אתרים, נופשים במלונות ונימצאים בבועה משלהם, לא בקובה.

העלאת משכורות שלא עוזרת

אלברטו מספר איך קונים את התושבים, בעיתון מופיע שהעלו את המשכורת למהנדסים ב-30 פזו לחודש!  אבל לעומת זאת מחיר החשמל עולה בהרבה יותר מאותם 30 פזו באותו חודש. השחיקה הזו בשכר התושבים קיימת בהרבה מקומות. דוגמה נוספת,כל קובני זכאי ל-5 פאונד של תפוחי אדמה בחודש. מתישהוא, מופיעה כתבה בעיתון שכיוון שצריך לעזור להאיטי הסמוכה,כל אזרח יקבל מעתה חצי מהכמות. שנה אחרי, המצב דומה, עדיין מקבלים רק חצי מההקצבה.

אם כתוב בעיתון שחולקו 12 טון תפוחי אדמה בהוואנה, אז איפה הם? "אני לא רואה אותם בחנויות" ,הוא אומר.  עד לפני כמה שנים, לא רציתי לעזוב את קובה, היום אני חושב שזה הכרחי. הוא ממשיך: "כשהייתי צעיר, המצב היה הרבה יותר טוב. יכולנו לקנות הרבה יותר במה שהיה לנו. היום המצב בלתי אפשרי."

"היום כל מי שעובד במפעל הסיגרים, גונב ממנו, גם אני (אבל הרבה פחות מהאחרים, הוא מציין). אני מוציא סיגרים, קונה ממישהו את הקופסאות והתוויות ומוכר את הכל ברחוב. אין ברירה. המציאות הזו היא בכל מקום בקובה, לא ספציפית במפעל הסיגרים".

להיות מקורב כדי לשרוד

אלברטו ממשיך לספר. כשהוא הולך לרופא עם הבן שלו, הרופא לא שם. לרופא לא משתלם  לעבוד או שצריך להמתין לו זמן רב. אם כן יש רופא, אז הוא מתלמד ממדינה זרה. "הרופאים הטובים", הוא מספר, "או המקורבים לצלחת נשלחים למדינות אחרות כדי לעזור שם, וונצואלה היא היעד המועדף. מקבלים משכורת טובה ולאחר חמש שנים חוזרים לקובה. או, אז הם זכאים לקנות מהמדינה מכונית בכסף שהביאו.

גם בקבלת טלפונים, אתה צריך להיות מקורב מספיק.אלברטו נותן דוגמא, "מפרסמים שמחלקים 70 טלפונים באיזור המגורים שלך אך איזור המגורים שלך מכיל 2000 משפחות. אם לא תהיה מקורב, איך תקבל טלפון?" אלברטו והמשפחה שלו הצליחה להשיג טלפון רק בפעם השלישית כשיצאה הודעה כזו. ועדיין ,יש ממש מעט מכשירים לתושבים.

כשהוא מוכר סיגרים זה לא נעשה בגלוי, יש מצלמות בכל העיר. המצלמות נועדו כדי להגן על התיירים ולהשרות תחושת ביטחון, אחרי הכל תיירות היא ענף מכניס מאוד בקובה. אבל המצלמות קיימות גם כדי לעכוב. במסעדה שישבנו בה יש מצלמה. אם הוא מגיע עם סיגרים למכירה ללקוח, הלקוח לוקח את התיק שלו איתו למלון. הסיגרים לא מוצאים מהתיקים ומחליפים ידיים, אפשר לראות זאת במצלמות. המעקב נעשה גם באינטרנט. הוא מבקש שלא נכתוב את שמו ומזכיר שאי אפשר להזכיר מילים מסויימות באי-מיילים.

לפני שעבד כמדריך במפעל לסיגרים, אלברטו עבד בתור מהנדס. קם כל יום בחמש בבוקר והגיע הבייתה ב-11 בלילה התפקיד הגיע עם הרבה אחריות. לאחר מכן, במשך שעה וגם בסוף השבוע ייצר קופסות לסיגרים, כדי למכור. מכיוון שהמשכורת לא מספיקה. הוא החליט לעבוד למשרה הנוכחית והתחיל בתור מתנדב. היום הוא מרוויח קצת פחות, אבל הוא עובד רק משמונה וחצי עד שתיים ויש לו זמן להתעסק בדברים אחרים, כלומר לייצר עוד הכנסה מהרחוב ולבלות זמן עם הילדים שלו.

מחכים לשינוי

לאחר הביקור כאן, אנחנו מרגישים שהרעיון הקובני בבסיסו הוא טוב ואכן הוא עבד בעבר. שיוויון….רווחה….אך נראה שבמהלך השנים הרעיון נשחק בגלל המצב הכלכלי הקשה. אלברטו מספר ש- 99% אחוז מהחברים שלו בשנות ה-40 לחייהם ישמחו לעזוב את קובה וישמחו שקובה תשתף פעולה עם אמריקה. סיפרנו לו שבישראל, אמריקה מביאה אלינו גם תרבות קלוקלת , רדודה ורדיפה אינסופית אחרי העושר. הוא מספר שהוא לא מחפש להיות עשיר אלא שיהיה לו דברים בסיסיים: טלפון, בריאות, אוכל לילדים. אכן, אי אפשר להתווכח עם זה.המצב קשה יותר, וכוח הקניה נשחק. הקובנים מחכים לשינוי אמיתי.

אולי תרצו לקרוא גם את זה:

  1. אז איך השיטה עובדת בקובה?
  2. הקהילה היהודית בקובה
  3. גלישת ספה – עם אורחים בטיול מסביב לעולם

אודות העורך